החלטה בתיק בש"פ 8314/12

           לפני ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן) במ"ת 21155-09-12 מיום 21.10.2012, במסגרתה נדחתה בקשתו של העורר לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדולפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

העובדות על פי כתב האישום

1.        איאד סייד אחמד (להלן: איאד) ועולא ג'עברי (להלן: עולא) הינם גרושים. איהאב הינו אחיו של איאד. בפתחו של ליל ה-31.8.2012 התפתח עימות אלים בין איאד ואחיו אמיר לבין עבד ג'עברי, דודה של עולא (להלן: עבד). בתום העימות ובעקבותיו, התקשר עבד לבני משפחתו והזהירם מפני איאד. זמן קצר לאחר מכן, ביום 1.9.2012 בשעה 00:50 לערך, הגיע דודה של עולא, אחמתאוב ג'עברי (להלן: הנאשם 2) אל העיר העתיקה שם מתגוררת משפחת סייד אחמד. הנאשם 2 פנה אל כמה מבני המשפחה ששהו במקום ושאל: "מי הכה את עבד?". בסמוך למקום עמד פאדי בורגול, קרוב משפחתם של האחים ג'עברי (להלן: הנאשם 3). הנאשם 2 אמר לבני המשפחה כי מיד ישוב, והלך, יחד עם הנאשם 3, לקרוא לעורר. בסמוך לכך, איהאב, שחשש מפני תקיפה מצד משפחת ג'עברי, הצטייד באלה ובכלי תקיפה נוספים. בשלב מסוים הצטרף אליו איאד. או אז ניגשו הנאשמים אל איאד, איהאב ומקורביהם ומיד עם הגיעם למקום תקפו אותם בדקירות סכין, ביריות אקדח ובמכות כמפורט;

           הנאשם 2 הניף מהלומת אגרוף עזה באיהאב ובעט בו. העורר ניסה לדקור את איאד בפלג גופו העליון ודקר אותו בזרועו השמאלית אותה הניף איאד כדי להגן על עצמו. הנאשם 2 דקר את איהאב שתי דקירות בגבו, ובתגובה לכך דקר איהאב את הנאשם 2 בבטנו. במקביל, מיד עם הגיעם למקום, החל העורר לירות יריות רבות לעבר מרכז גופם של המקורבים שעמדו בסמוך למקום. כתוצאה מהירי נפגע מחמד אבו טאעה (להלן: מחמד) בשוק רגלו השמאלית. לקראת סוף האירוע יידה הנאשם 3 אבנים לעבר המקורבים.

           איאד, איהאב והמקורבים ברחו מהמקום תוך שהנאשם 2 ממשיך לכוון את אקדחו לעברם. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו לאיהאב ולאיאד פצעי דקירה, ולמחמד נגרם חתך בשוק רגלו והוא נזקק לתפרים. לנאשם 2 נגרם חתך בבטנו והוא נזקק לניתוח. בתום האירוע נמלט העורר לשטחים ורק ביום 5.9.2012 חזר לשטח ישראל ונתפס על ידי כוח בילוש.

           על כן הואשם העורר בגרימת חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירות בנשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; ביריות באזור מגורים לפי סעיף 340א לחוק העונשין; ובהחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

הליכי המעצר

2.        בד בבד עם הגשת כתב האישום כנגד השלושה, הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. יוער כי המשיבה אף עתרה למעצרו של הנאשם 2 עד תום ההליכים ולהותרת הנאשם 3 במעצר בתנאים מגבילים, אך בית המשפט המחוזי הורה על שחרורו של הנאשם 2 למעצר בית וביטל את מרבית תנאי המעצר בהם היה נתון הנאשם 3.

3.        באשר לעורר, העורר כפר בקיומן של ראיות לכאורה להוכחת אשמתו ועתר לשחרורו ולו בתנאים מגבילים. בהחלטתו מיום 14.9.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של העורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בית המשפט ציין כי הראיות לכאורה מבוססות על מספר הודעות וכי כידוע אין עליו להידרש בשלב זה לשאלת מהימנות מוסריהן. בהערת אגב הוסיף בית המשפט כי סרטון המצביע לטענת בא כוח העורר על חלקו של העורר באירוע (להלן: הסרטון) אינו ניתן לצפייה מסיבות טכניות, אך כי די בחומר הראייתי המצוי לפניו כדי לבסס את החלטתו.

           יחד עם זאת, בית המשפט הביע מורת רוח מן העובדה שאיש מבני המשפחה המתלוננת לא הועמד לדין עד כה. זאת, בפרט נוכח הצהרת תובע שהוגשה לבית משפט השלום בירושלים ביחס לאיהאב ואיאד ולפיה יש מקום לכאורה להגיש נגדם כתב אישום ולעצרם עד תום ההליכים, ונוכח הפגיעות החמורות שנגרמו לנאשם 2. יחד עם זאת הטעים בית המשפט כי אין ביכולתו לקבוע מסמרות בשלב זה לעניין טענת ההפליה, והורה למשיבה להודיעו בכתב בתוך 21 ימים על החלטתה הסופית לעניין העמדתם לדין של איהאב ואיאד.

           בית המשפט סיכם וקבע כי הכף נוטה לחובת העורר נוכח עברו הפלילי העשיר והמכביד הכולל עבירות אלימות בגינן אף ריצה עונשי מאסר בפועל. בנסיבות אלה קבע בית המשפט כי אין מקום לבחון חלופת מעצר.

4.        בחלוף המועד שקבע בית המשפט המחוזי להודעה על הנעשה בעניינם של איהאב ואיאד, ומשלא נתקבלה הודעה מטעם המשיבה בעניין זה, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה לעצרו עד תום ההליכים. העורר טען כי אי הגשת התגובה מטעם המשיבה מלמדת כי יש ממש בטענת ההפליה שהעלה. בתגובתה לבקשה זו עדכנה המשיבה כי אכן אין בכוונת הפרקליטות להגיש כתב אישום בעניינם של השניים, זאת מאחר שחומר הראיות מלמד כי קיים ספק סביר שמא השניים פעלו מתוך הגנה עצמית. מהחומר הראייתי עולה כי המשיב 2 הגיע לפתח ביתם של השנייים בשעת לילה, וכי הנאשם 2 נדקר מסכינו שלו בעת שתקף את איהאב.

5.        בהחלטתו מיום 21.10.2012 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת העורר לעיון חוזר. בית המשפט ציין כי צפה בסרטונים של האירוע, מהם ניתן להתרשם כי העורר הגיע לזירת האירוע לפני תחילת האלימות וכי הוא עשה שימוש במכשיר הנחזה להיות אקדח ממנו יצא רשף אש. בית המשפט דחה את טענת בא כוח העורר כי מדובר באקדח צעצוע, בציינו כי לא ניתן לקבוע מסמרות בשלב זה לעניין סוג האקדח, והוסיף כי בזירה נמצאו שלושה תרמילים, וכי די בכך כדי להצביע על סיועו של העורר לנאשמים האחרים. בית המשפט הזכיר את עברו הפלילי המכביד של העורר ואת העובדה כי הלה "נעלם" לאחר האירוע ונעצר רק לאחר מספר ימים. באשר לטענת ההפליה קבע בית המשפט כי לצורך השלב הנוכחי הוא לא שוכנע כי התביעה פעלה בחוסר תום לב או משיקולים זרים, והזכיר כי הפררוגטיבה בהחלטה על העמדה לדין מסורה לתביעה. בית המשפט הטעים כי בהחלטה שניתנה על ידי בית משפט זה לפני ימים מספר [בבש"פ 7148/12 כנאנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.10.2012) (השופטת ד' ברק-ארז) (להלן: עניין כנאנה)] נקבע כי במקרה הרגיל הדיון במסגרת מעצר עד תום ההליכים אינו המסגרת המתאימה לבירור טענה של אכיפה בררנית.

תמצית נימוקי הערר

6.        לטענת העורר - באמצעו בא כוחו, עו"ד מוחמד ח'לאילה - שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי קיימות די ראיות לכאורה להוכחת מעורבותו של העורר באירוע מושא כתב האישום. לשיטתו, אין בנמצא כל ראיה אובייקטיבית המצביעה על כך שאכן בוצע ירי על ידיו. כמו כן נטען כי ההודעות בהן נמסר שהעורר נראה יורה כאמור (אשר אליהן יש להתייחס בזהירות נוכח יחסי היריבות בין המשפחות), סותרות את ממצאי המז"פ בזירה. כך למשל, בעוד שנמסר כי העורר ירה מספר רב של כדורים, בזירה נמצאו שלושה קליעים בלבד. העורר סבור כי מאפייני הזירה (סמטה צרה) מחייבים כי אם אמנם בוצע ירי כה מסיבי כפי שתואר בהודעות האמורות, יהיה לכך ביטוי פיסי בזירה - אך לא כך הוא. כמו כן נטען כי אין כל עדות לכך שמקורה של השריטה שנגרמה למחמד היא בירי. לבסוף נטען כי טענת העורר לפיה הוא החזיק אקדח צעצוע (מצית בצורת אקדח) לא נסתרה.

7.        באשר לטענת ההפליה - בהודעתו דנא מפרט בא כוח העורר את המסכת העובדתית שקדמה לקטטה ומציין כי מעורבותם של איהאב ואיאד בתקיפת בני משפחת הנאשמים אינה ניתנת לסתירה. העורר מטעים כי שגה בית המשפט כאשר דחה את טענת ההפליה מן הטעם שלא הוכח שהמשיבה פעלה בחוסר תום לב או משיקולים זרים. לשיטת העורר, אמת מידה כזו תשלול בפועל כל התערבות מצד בתי המשפט בהינתן הפליה בין חשודים שונים. לעמדת העורר די בקיומה של הפליה כדי לקבל את טענתו. באשר לעניין כנאנה טוען העורר כי יש לאבחן בין המקרה דנן לבין נסיבותיו של אותו עניין. תחילה נטען כי עניין כנאנה עסק בטענת הפליה בין עורר לשני שותפיו למעשה ולא בינו לבין הצד היריב. כמו כן נטען כי בשונה מעניין כנאנה, כאן הונחה תשתית ראייתית ממשית לכך שבני המשפחה השניה ביצעו עבירות חמורות ביותר כנגד משפחת העורר. לבסוף טוען העורר כי ההחלטה שהתקבלה בעניין כנאנה אינה סותמת את הגולל על האפשרות לקבל טענות מסוג זה בשלב המעצר וכי זהו המקרה לעשות כן. לפי העמדה, לעורר עומדת טענת הגנה מן הצדק בדבר אכיפה בררנית של הדין אשר אמנם נהוג לדון בה במסגרת ההליך העיקרי אולם עם הריכוך שחל במבחנים לקבלת הטענה, הרי שיש מקום להתחשב בה גם במסגרת שלב המעצר.

8.        לבסוף טוען העורר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא מצא לנכון לבחון את חלופות המעצר שהציע. העורר מלין כנגד הנימוק שסיפק בית המשפט המתבסס על חומרת העבירות המיוחסות לעורר, שעה שכבר נפסק כי אין בחומרת העבירה כשלעצמה כדי לייתר את הצורך בבחינת חלופת מעצר.

תגובת המשיבה

9.        לטענת המשיבה - באמצעות בא כוחה, עו"ד איתמר גלבפיש - אין כל חולק בדבר קיומן של ראיות לכאורה: בסרטון נראה העורר כשהוא מחזיק אקדח במכנסיו ומכוון את האקדח על עבר המשפחה היריבה; מספר עדי ראיה דיווחו כי העורר ירה לעברם. עוד נטען כי גם אם נקבל את גרסתו של העורר לפיה מדובר באקדח צעצוע - הרי שנוכחותו בזירת האירוע, ואיום עם "אקדח צעצוע" כאשר הנאשם 2 דוקר את איהאב, מספקת לצורך אישומו בביצוע בצוותא של המיוחס לנאשם 2. באשר לטענות העורר כנגד מהימנות עדי הראיה נטען כי מקומן להתברר בהליך העיקרי. באשר לטענת האכיפה הבררנית הפנה בא כוח המשיבה לדיון מקדמי שנערך לפני בית המשפט המחוזי (השופט ר' כרמל) בת"פ 21128-09-12 מיום 5.11.2012, במסגרתו דחה בית המשפט את בקשת העורר לבטל את כתב האישום נגדו בטענה של הגנה מן הצדק. מסיבה זו טענה המשיבה כי אין בטענה המדוברת כדי להביא לשחרורו של העורר ממעצר. לבסוף הזכירה המשיבה את עברו הפלילי המכביד של העורר, שריצה עונשי מאסר ממושכים בפועל, וכן את העובדה שלאחר האירוע נמלט העורר מישראל.